חינוך לעומת התפתחות הילד

כיצד נוצרת דיסלקסיה

מאמר מאת רונלד ד. דייויס עם אלדון מ. בראון

פורסם לראשונה ב” The Dyslexic Reader1995©

מאמר זה מתמצת את דעתו של רון דייויס על מקורות הדיסלקסיה ונותן מספר עצות להורים כדי למנוע תסכול ואיבוד הערכה עצמית אצל ילדים עם פוטנציאל לדיסלקציה. אינפורמציה נוספת ניתן למצוא בספר “דיסלקסיה כמתנה”

רון דייויס היה אנלפבית במשך 38 שנות חייו הראשונות. הוא הצליח להתגבר על הבעיה עד כדי כתיבת ספר והקראת הספר לקלטות . בחיפושיו אחר תשובות דייויס מצא:

דיסלקסיה אינה תוצאה של פגם מוחי או נזק עצבי. אין זה גם עיוות במוח, האוזן הפנימית או גלגל העין.

דיסלקסיה היא תוצר של דרך מחשבה מיוחדת ותגובה טבעית לבלבול.

לפני המצאת השפה הכתובה לא היתה דיסלקציה. אנשים עם המתנה של דיסלקציה היו בודאי האחראים על סיפורי ההסטוריה בעל-פה כיוון שלהם היתה היכולת המעולה לזכור ולהעביר את המילה הכתובה.

תורשתית הדיסלקטים קולטים, תופסים ומעבדים מושגים במהירות רבה יותר מאשר אחרים. הם מצטיינים באמנויות, אדריכלות, תכנון והמצאות. הם עשויים לתפוס דימיון כמציאות. דרך זו של חשיבה אינטואיטיבית היא הבסיס לגאונות. זוהי דרך של חשיבה לא מילולית וכיוון שכך היא עלולה לגרום לקושי בלמידת השפה הכתובה. בעיות אנלפבתיות נוצרות  בעיקר בשנים הראשונות של בית הספר.  מערכת החינוך שלנו מבוססת בעיקרה על קריאה וכתיבה להעברת מידע ולהערכת הישגים. זו הסיבה שדיסלקטים מוערכים לעיתים כבעלי אינטליגנציה נמוכה.

הדיסלקציה היא פשוט תוצר של חוסר יכולת של השפה שלנו והתהליך החינוכי.

מתוך התנסות של עבודה עם יותר מ-1000 דיסלקטים, הנה כך מתפתח הסינדרום בילדות:

1.  הילד שיש לו את הפוטנציאל להיות דיסלקטי מגלה כיצד למלא בדימיונו חלקים חסרים כבר מגיל מוקדם של שלושה חודשים. כשרון יחודי זה של הדימיון עלול בשלב מאוחר יותר ליצור דיסלציה.

2.  במהלך הילדות המוקדמת הילד משתמש בכשרון זה לזיהוי עצמים בסביבה ולפיתוח כישורים אמנותיים ומוחשיים-תחושתיים. הילד הופך לחושב בתמונות ובמושגים. יש לו צורך מועט מאד בפיתוח חשיבה מילולית, שהיא הרבה יותר איטית ומאופיינת בשיח פנימי במילים.

3. מצפים מהילד להתחיל לקרוא בגן או בראשית כתה א’. השפה הכתובה – תרכובת של סמלים פונטיים – היא פאזל. בשלב זה,  הילד אוטומטית מעוות את התפיסות כדי לזהות ולהכיר דברים בסביבתו. זה מצויין עם העולם האמיתי, אך אותיות מודפסות הפוכות, או מוחלפות או בסדר שונה גורם להן להיות פחות מזוהות.

4. הילד הופך להיות יותר ויותר מבולבל, דבר שמוביל ליותר ויותר למצב של דיסאוריינטציה, חוסר מיקוד. הילד מרגיש שמשהו לא בסדר. הדבר מאומת ע”י המורה, התלמידים האחרים, מנהלת בית הספר ובסוף גם ע”י ההורים. כולם נכנסים ללחץ ולבסוף גם הילד “המאותגר שכלית” נכנס ללחץ. ועתה אנו עלולים לראות גם בעיות התנהגות.

5. אם אין התערבות המקנה שיטות למידה מתאימות, הרי לילד אין ברירה אלא לסחוב איכשהו, עד כמה שבית הספר מסוגל. בדרך-כלל בכיתת החינוך המיוחד או תחת ההשפעה של תרופות כמו ריטלין ודומיו.

6. בגילאי שמונה-תשע, הילד ממציא תכסיסים של שינון וחזרה, המנעות ותלות באחרים לקריאה וכתיבה. בשיעורי מדע, מוסיקה, אמנות דרמה הילד עשוי להצטיין, אך שיעורים המצריכים קריאה וכתיבה הם סיוט.

7. אם אין התערבות נאותה של מישהו המראה חמלה וכבוד, הרי ההערכה העצמית והכבוד העצמי של הילד יזוקו.

8. לאחר שנפלט מבית הספר האדם הדיסלקטי עשוי להתגבר או לעקוף את “הנכות” של היותו למעשה אנלפבית. הרבה פעמים דיסלקטים מצטיינים בעבודתם למרות הלקות.

9.  המבוגר הדיסלקטי סוחב על גבו סוד מביש של חוסר היכולת לקרוא ולכתוב היטב. האדם משוכנע שזהו לא רק סימן של בורות אלא גם של חוסר ערך. לצערנו, תפישה עצמית שלילית כזו עלולה להפוך אדם לאוים וחשדני.

לשקם הערכה עצמית נמוכה, הוא החלק החשוב ביותר בהתרת הדיסלקציה – ולקויות למידה אחרות, כולל הפרעות קשה והיפראקטיביות