לחשוב בתמונות, לדבר בפלסטלינה

 מאת עדי כץ סגנון, מעריב

המתנה האמיתית של הדיסלקציה היא המיומנות. אצל איינשטיין זה היה בפיסיקה, אצל דה וינצ’י באמנות. מרבית הדיסלקטים מוכשרים במיוחד, סקרנים מעל לממוצע ובעלי דמיון מפותח, טוען המטפל רון דיוויס, דיסלקט שפיתוח שיטת טיפול ייחודית.

עדי כץ פגשה דיסלקטים שהשיטה שינתה לחלוטין את חייהם.

מה המשותף לווינסטון צ’רצ’יל, אלברט איינשטיין, ליאונרדו דה וינצ’י, וולט דיסני, הנס כריסטיאן אנדרסון, קוונטין טרנטינו, ג’י לנו, שר וטום קרוז?

כן, הם אנשים שהגיעו להישגים גדולים בתחומם, אבל המכנה המשותף הנוסף ביניהם היא הדיסלקציה.

רון דיוויס, מחבר הספר “הדיסלקציה כמתנה” (הוצאה עצמית, יהודית שוורץ) שיצא לאחרונה בעברית, טוען שהאנשים הללו לא הגיעו להישגים למרות הליקוי שלהם, אלא בזכותו.

דיסלקטים, טוען דיוויס שהוא דיסלקטי בעצמו, יודעים לנצל את היכולת של המוח לשנות וליצור תפיסות, הם מודעים מאוד לסביבתם, סקרנים מעל לממוצע, חושבים בעיקר בתמונות ולא במילים, אינטואיטיביים ובעלי הארה, תופסים בצורה רב-ממדית ובעלי דמיון מפותח. הכישורים הללו, אם אינם מדוכאים על ידי ההורים ותהליך החינוך, יכולים להוביל לאינטליגנציה גבוהה מהממוצע ולכשרונות יצירתיים יוצאי דופן. המתנה האמיתית של הדיסלקציה, לדברי דיוויס, היא המיומנות. אצל איינשטיין זה היה בפיסיקה, אצל דה וינצ’י באמנות.

אבל כדי להבין ולהעריך את הצד החיובי של הדיסלקציה, אומר דיוויס, יש לטפל בצד השלילי, בליקויים בקריאה, כתיבה, איות, חשבון ועוד. הקשיים הללו מתסכלים את הלוקים בהם, ומדובר על כל ילד עשירי, וגורמים לכך שיוגדרו כטיפשים או עצלנים ויילכו לאיבוד מבחינה חברתית ומקצועית. רובם אינם ממשים את יכולותיהם המקצועיות ובמקרים קיצוניים הם אף מידרדרים לפשע.

בעקבות התנסות אישית פיתח דיוויס שיטת טיפול בדיסלקציה שהוכחה באפקטיבית על מרבית המטופלים. הטיפול מביא לשיפור הקריאה, הכתיבה והיכולת המתמטית, לשליטה בחוסר הריכוז, שיפור הקואורדינציה ועל ידי כל אלה, להגברת הביטחון העצמי. רון דיוויס קיבל בילדותו תווית של מפגר, למרות שמנת המשכל שלו מגיעה ל-160 ולמרות שהוא אדם בעל כישרון יצירתי מפותח ודמיון בלתי רגיל. הוא לא הצליח לתפקד בבית הספר וחי בתחושה שמשהו פגום במוחו. למרות כל הקשיים הפך דיוויס בבגרותו למהנדס, איש עסקים ופסל.

באחד הימים, בהיותו בשנות השלושים המאוחרות שלו, שם דיוויס לב שכאשר הוא עוסק בפיסול הדיסלקציה שלו מחריפה. הוא נעל את עצמו בחדר בבית מלון והתאמן על החרפת הדיסלקציה ואחר כך על שיפורה, ולהפתעתו, לאחר שלושה ימים, כאשר הביט על כרטיס האורח של חדר המלון הצליח לקרוא את האותיות. הוא הלך לספרייה הציבורית, לקח את הספר “אי המטמון” והצליח לקרוא את כולו תוך כמה שעות.

דיוויס חלק את הרעיון עם חברים וגילה להפתעתו שכל חבריו האומנים היו גם הם דיסלקטים. באמצעות גישת הניסוי והטעייה הוא פיתח בחודשים שלאחר מכן שיטת טיפול להתגברות על הדיסלקציה וכעבור שנה פתח את קליניקת הקריאה הראשונה שלו. בשנת 82′ ייסד דיוויס את המרכז לתיקון הדיסלקציה של המועצה לחקר הקריאה בקליפורניה, וב-95′ הקים את “ארגון דיוויס הבינלאומי לדיסלקציה” שמכשיר מרפאים ומחנכים על פי שיטתו ברחבי העולם. ספרו “הדיסלקציה כמתנה” תורגם כבר לעשר שפות.

יהודית שוורץ, דיסלקטית ומטפלת בשיטת דיוויס: “בעקבות התוכנית של דיוויס פתאום יכולתי לקרוא, אפילו דברים טריוויאליים שכל כך הפריעו לי קודם, כמו התוויות על המוצרים בסופר. זאת היתה הרגשה של שחרור. כשהבנתי מה זה עשה לי ולבני, הרגשתי שזה הכיוון שלי”

 יהודית שוורץ מרעננה היא המטפלת היחידה כיום בישראל בשיטת דיוויס. שוורץ התוודעה לשיטה לאחר שהיא עצמה ובנה ירון, שניהם דיסלקטים, טופלו בה בהצלחה בלונדון. “על פי התיאוריה של דיוויס”, היא אומרת, “הדיסלקטים חושבים בעיקר כתמונות במקום להשתמש במילים או במשפטים. בסין וביפן למשל אין דיסלקטים, כי האותיות שלהם מורכבות מתמונות ולא מסמלים כמו בכתב העברי, הערבי והלטיני. מכיוון שהם חושבים בעיקר בתמונות, הדיסלקטים נוטים לפתח דמיון חזק ולהשתמש בתהליך חשיבה המבוסס על דימויים או רגשות כדי לפתור בעיות, במקום על תהליך מילולי. צורת החשיבה הייחודית הזאת מביאה אותם לפתח כישורים וכשרונות רבים”.

שוואץ נולדה בלונדון למשפחה יהודית מבוססת. “מגיל צעיר הרגשתי שמשהו אצלי שונה, אבל לא ידעתי להסביר מה. הייתי שונה בהתנהגות, בתפיסת החומר הלימודי. היו לי בעיות קשב וריכוז והייתי היפראקטיבית, בעיות שהיום אני יודעת שנבעו מליקוי הלמידה שלי”.

- איך התייחסו לזה בסביבה שלך?

 ”ההורים שלי טיפלו בי כמה שרק היה אפשר, אבל ההתייחסות היתה רק לבעיות הקשב וההתנהגות, על הדיסלקציה הם לא עלו. הייתי הליצן של הכיתה.

הייתי צריכה להוכיח לכולם שאני קיימת, אם לא באמצעות הצלחה בלימודים, אז דרך אחרת. והצלחתי. כל דבר שקרה בכיתה, האצבע הופנתה אלי. זאת היתה הצלחה שלילית, אבל הצלחה. נכנסתי למערבולת שלא ידעתי איך לצאת ממנה”.

- הצלחת ללמוד לקרוא?

“דברים שממש רציתי לקרוא הצלחתי, אבל לא את כל השאר. בסופו של דבר זרקו אותי מבית הספר. עברתי לבית ספר ציבורי והזיכרון הכי מוחשי שלי משם היה חוסר השייכות. לא הייתי שייכת לכיתה כי תמיד הייתי בטיפולים, כדי לנסות להתגבר על בעיות ההתנהגות שלי. הבעיות נמשכו גם בחטיבה ובתיכון ותמיד חזרו המשפטים “יכולה להשתדל יותר”, “לא מכינה שיעורים”, “לא מקשיבה בכיתה”, “עצלנית”. אחרי ששלחו אותי לבית ספר פרטי מאוד יקר  שלומדים בו מעט מאוד תלמידים וגם שם לא הצלחתי לממש את הפוטנציאל שלי, עזבתי את המסגרת. ניסיתי להשלים בגרות בערב, אבל שוב ללא הצלחה. הרגשתי שאני מחפשת משהו אבל לא ידעתי מה”.

שוורץ החליטה לנסות את מזלה בישראל והגיעה לקיבוץ בארות יצחק במטרה ללמוד עברית, אבל הליקוי שלה שוב עמד בדרכה והיא החלה לחפש תירוצים כדי לא להגיע לכיתת האולפן. כמה חודשים לאחר מכן היא שבה לאנגליה ונרשמה לבית ספר לקוסמטיקה. למזלה נפלה לידיה לפני מבחן הסיום רשימת השאלות שנשאלו במבחנים הללו בכל מזמנים. שוורץ למדה את התשובות בעל פה והצליחה.

כמה שנים אחר כך היא שבה לישראל, נישאה והחלה לעסוק בפעילות התנדבותית. כשנולד בנה היחידה ירון, נדרשה שוורץ להתעמת מחדש עם הבעיות מהן ניסתה להימלט. “כבר כשהוא היה תינוק כולם מסביבי אמרו שהוא חסר מנוחה, שהוא כל הזמן זז. אני סירבתי לראות את זה. הוא היה ילד חמוד ומקסים ולא הבנתי על מה הם מדברים. בגן הגננת סיפרה שהוא מפריע בשעת הסיפור, אבל עדיין לא חשבתי שיש בעיה. השפה וההבנה שלו היו מאוד מפותחות ואחר כך התברר שהוא ידע את הסיפור בעל פה אחרי הפעם הראשונה שהוא שמע אותו, והוא השתעמם.  בנוסף על זה היה לו קשה להתחבר עם הילדים. כשירון הגיע לבית הספר התחילו הבעיות הרציניות. הוא לא היה מסוגל לשבת בשקט. לקחתי אותו לסדרה של אבחונים, אף אחד לא מצא שום דבר. רק כשהוא היה בכיתה ב’ אבחנו אצלו את הדיסלקציה. באותו רגע הבנתי שזה גם מה שיש לי”.

 - איך הרגשת?

“הקלה גדולה, סוף סוף הבנתי ממה אני סובלת כל השנים. קשה לי עד היום להשתחרר מהמשקעים הכבדים, מתחושת הכישלון שליוותה אותי כל חיי”.

הנסיונות לטפל בירון, שאובחן בינתיים גם כהיפראקטיבי וטופל בריטלין, לא עלו יפה. במקביל הצטרפה שוורץ לקבוצת תמיכה להורים לילדים לקויי למידה של ארגון “עזרה” והפכה עם הזמן ליו”ר הקבוצה, המונה כיום 350 משפחות. כשהיה בנה בכיתה ה’ נתקלה שוורץ בחדרה של היועצת בבית הספר בספרו של רון דיוויס “הדיסלקציה כמתנה”. הספר שינה את חייה. “אצל דיוויס מצאתי לראשונה גישה חיובית לתופעה. למרות שהדיסלקציה היא בעיה, הוא רואה בה גם יתרון גדול, יש בספר המון אופטימיות והוא ממש פתח את עיני”.

 אבל את ההוכחה הסופית ליעילותה של השיטה קיבלה שוורץ לאחר שהיא ובנה טופלו במכון לשיטת דיוויס בלונדון. “עברנו שם תוכנית מרוכזת של חמישה ימים וחזרנו ארצה להמשיך את העבודה כאן, בכוחות עצמנו. הקריאה של ירון השתפרה בצורה דרסטית, ולמרות שגם היום יש לו עליות וירידות, הוא קורא ונהנה מהקריאה. חצי שנה אחרי שיצאנו משם הוא הפסיק לקבל את הריטלין ולא חזר לזה עד היום, בעיות הקשב והריכוז נעלמו”.

- מה קרה לך עצמך בעקבות הטיפול?

“פתאום יכולתי לקרוא, אפילו דברים טריוויאליים שכל כך הפריעו לי קודם, כמו התוויות על המוצרים בסופר. זאת היתה הרגשה של שחרור. התחלתי לקרוא ספרים בשביל כל השנים שלא קראתי וליהנות מהקריאה. כשהבנתי מה זה עשה לי ולבן שלי הרגשתי שזה הכיוון שלי, שאני צריכה לתת את זה גם לאחרים כדי שלכל אחד תהיה ההזדמנות למצות את היכולות שלו”.

במשך שנה וחצי למדה שוורץ את שיטת דיוויס בשוויץ, אנגליה וארצות הברית, וזה שנתיים שהיא מטפלת על פיה ומהווה את הנציגות היחידה של ארגון דיוויס בישראל. “השיטה מלמדת לא רק קריאה וכתיבה”,  היא אומרת, “אלא גם ארגון ואחריות, הקניית מושגים של זמן, סדר, רצף, יכולת להגיע לריכוז. כלים שצריכים בחיי היומיום, לא רק בלימודים, כי לדיסלקציה יש המון זוויות. זה לא רק היפוך אותיות, זה גם חוסר מיומנויות חברתיות, חוסר יכולת ללמוד חוקים של משחק, איבוד תחושת זמן”.

- על מה מבוססת שיטת הטיפול של דיוויס?

“השיטה מבוססת על חשיבה בתמונות במקום חשיבה מילולית. היא כוללת שלושה צעדים בסיסיים: רכישת שליטה על האלפבית וסימני השפה באמצעות יצירה שלהם בפלסטלינה, רכישת שליטה על מילים מופשטות שעבור הדיסלקטי אין מאחוריהן תמונה או משמעות ובניית כישורי סדר והבנה בזמן הקריאה. התוכנית מלמדת בין השאר לשלוט ב”מילות טריגר”, מילות יחס למשל, שיוצרות בלבול אצל הדיסלקטים, באמצעות מילון ויצירת המילים בפלסטלינה. התלמיד לומד להבין את משמעות המילה, לזהות את הצליל שלה ואת הצורה הכתובה שלה”.

- מה הרעיון של בניית אותיות מפלסטלינה?

כשהילד בונה את האותיות בעצמו הן הופכות לחלק ממנו. הן הופכות להיות משהו מוחשי, קל לו יותר לדמיין אותן. הוא מתחיל לראות את האותיות כפי שהן וכתב היד משתפר. אחרי שלושה ימים של עבודה אני כבר מתחילה לראות שינוי בילד, אפילו בצורת הישיבה שלו, בהבעת הפנים”.

הטיפול נעשה בסדנה מרוכזת של 30 שעות ואחר כך על ידי ההורים במשך כעשר דקות מדי יום. הורים יכולים גם לבצע את הטיפול בעצמם, בהסתמך על הספר של דיוויס בלבד ובהדרכתה של שוורץ.

-  באיזה גיל כדאי להתחיל לטפל?

“אפשר לעשות את זה בכל גיל. אני מטפלת בילדים החל מגיל שמונה ועד אנשים מבוגרים. חשוב מאוד שתהיה לילד מוטיבציה ושהוא וההורים יהיו מוכנים לקחת את האחריות לטיפול. בלי זה, אי אפשר לשנות דברים”.

לרינת ומיכאל ליקסנברג מבית אל יש שישה ילדים לקויי למידה. רינת עצמה היא דיסלקטית, עובדה שהתחוורה לה רק בבגרותה, כשקראה את ספרו של דיוויס. “קראתי את הספר לפני שנתיים”, היא מספרת, “והתגובה הראשונה שלי היתה שהנה, מצאתי מישהו בעולם שמבין אותי. שלא רק אני חושבת בצורה שונה מכולם”. ליקסברג, ילידת ארה”ב, סיימה את לימודיה היסודיים והתיכוניים בהצלחה, למרות שהקריאה שלה היתה איטית. אבל למרות שהצליחה לעמוד במשימות, תמיד הרגישה שהיא שונה. כשילדה את ילדיה, התברר שכל השישה ירשו ממנה את הליקוי. “כולם התחילו ללכת ולדבר מאוחר, ובבית הספר הם לא קלטו את הקריאה כמו ילדים אחרים. חלקם הצליחו רק בכיתה ד’-ה’ להשתלט איכשהו על הקריאה”.

 - איך התייחסת לזה?

“אף פעם לא חשבתי שלי עצמי יש בעיה, כי בסך הכל הצלחתי ללמוד, אבל כשזה התחיל לחזור על עצמו ילד אחרי ילד, זה עורר בי מחשבות. הילדים שלי הם מאוד חכמים ומודעים לקושי שלהם וזה יצר אצלם, בנוסף לקושי בלימודים, גם דימוי עצמי נמוך. אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, הייתי מצליחה למנוע הרבה מזה”

כשבנה החמישי איתן הגיע לגן חובה, החליטה ליקסברג לבדוק את מוכנותו לכיתה א’ מבעוד מועד. “ראיתי שגם הוא לא קולט את האותיות ולא רציתי שהוא ייתקל בקשיים שהיו לכל האחרים. התחלתי לחפש שיטות לטפל בבעיה כי ראיתי שהוא מתחיל להיות מתוסכל, ואז נתקלתי במודעה על הרצאה על דיסלקציה של יהודית שוורץ. התקשרתי אליה והיא הפנתה אותי לחומר באינטרנט על שיטת דיוויס. זה היה שונה מכל מה ששמעתי קודם על ליקויי למידה, זה מאוד דיבר אלי. קניתי את הספר וגיבשתי שיטת טיפול בהדרכה של יהודית. עבדתי איתו בעצמי, רציתי להספיק לעשות את זה עוד לפני שהוא מגיע לכיתה א’. היום הוא לומד בכיתה ב’ ואף אחד לא יודע שמשהו בו שונה. מאוד נוח לו עם הקריאה, הוא הילד הראשון בבית שלנו שקורא ככה, הילדים הגדולים שלי לומדים במסגרות לימוד קטנות וסוחבים איתם הרבה תסכולים”.

- ואי אפשר לעזור גם להם?

“לצערי אין לנו את הכסף ואת הזמן לתת לכל אחד את התוכנית המלאה, ואני חושבת שגם להם אין את הרצון לשנות את המצב. מי שנכווה, לא תמיד רוצה להתעסק בקושי שלו”.

כיום מנסה ליקסברג לגלות האם גם בנה הצעיר, בן השלוש וחצי, הוא דיסלקטי.

- תעבדי גם איתו בשיטת דיוויס?

“בהחלט. אני מתכוונת להתחיל ללמד אותו את האותיות כבר השנה, לא לחכות. אני מאמינה שבגיל חמש הוא יידע לקרוא בלי בעיה”.

קרן בת ה-10 וחצי לא הצליחה לקרוא עד כיתה ה’. “בבית הספר אמרו שהיא עצלנית, שהיא לא רוצה ללמוד”, מספרת אמה, איימי גלברט. “קרן התחילה להיסגר בתוך עצמה, הבעיה שלה בלימודים גררה בעיות חברתיות והיינו אובדי עצות”.

בשלב מסויים אובחנה קרן כדיסלקטית, אבל כל שיטות הטיפול שנוסו עליה לא פתרו את בעיית הקריאה שלה. לפני כשנה שמעה האם על שיטת דיוויס והגיעה ליהודית שוורץ. “הדבר הראשון שהרשים אותנו היתה האמונה של יהודית בקרן. היא היתה הראשונה שיצרה איתה קשר אמיתי ונתנה לה ביטחון ביכולת שלה. הקשר הזה גרם לקרן להיפתח בפעם הראשונה והתחיל לעבוד. חלק מהבעיה של הילדים הדיסלקטים היא שלמורים בבית הספר אין מספיק זמן להקדיש להם. אם ילד לא הולך בקצב של כולם, הוא נדחק הצידה. אף אחד לא מוכן להשקיע בו אנרגיה. יהודית גם באה מכיוון שונה מבחינת הטיפול, העיצוב של האותיות מפלסטלינה היה דבר חדש ושונה וגם הכלים שהיא קיבלה לשלוט על הריכוז מאוד עזרו לה”.

- חלק גדול מהטיפול נופל על כתפי ההורים, איך התמודדתם עם זה?

“גם קרן וגם אנחנו הבנו שאנחנו צריכים לקחת אחריות על הבעיה, אחרת היא לא תיפתר. בעלי ואני שינינו את סדר היום שלנו כדי לפנות זמן לשבת איתה כל יום, לא היתה ברירה אחרת”.

קרן עברה את הסדנה המרוכזת אצל יהודית שוורץ בפסח האחרון והקריאה שלה השתפרה באופן דרמטי. “זה המשיך להשתפר במהלך החודשים שאחר כך, אנחנו יושבים איתה כל יום על קריאה ופעמיים בשבוע על עיצוב אותיות בפלסטלינה ואנחנו רואים התקדמות. בסוף הקיץ היא הצליחה לראשונה בחייה לסיים ספר של 115 עמודים והיא היתה פשוט ב”היי”. אנחנו למדנו מההתנסות הזאת שקרן מסוגלת להתקדם ושאסור לוותר לה והיא למדה שזאת עבודה קשה, אבל יש תוצאות”.