איך אפשר להתחיל לתאר את הצעדים הנפלאים שעשית עם נתן?

26 בספטמבר 2006

יהודית שלום,

איך אפשר להתחיל לתאר את הצעדים הנפלאים שעשית עם נתן? בשנתיים האחרונות, נתן נאבק עם הקריאה והכתיבה עד כדי כך שהוא התחיל לשנוא את בית הספר ואת הלמידה. הכנת שיעורי הבית מדי יום הפכה לארוע מענה ששנינו פחדנו ממנו. התסכול שחשנו, מכך שהוא לא יכל לקרוא דברים שהוא היה צריך, ושאני לא ידעתי איך לעזור לו, אפף את שנינו והתחלנו להוציא אותו אחד על השני. סיום שיעורי הבית הגיע לפעמים רק לאחר שעות של עבודה ועם הרבה דמעות של שנינו. למדתי עם נתן, קראתי לו, שלחתי אותו לשיעור פרטי מדי שבוע עם מומחית לקריאה, ובית הספר ביקש ממורה אחרת לעזור לו פעם בשבוע, אבל שום דבר לא עזר. הרגשתי כשלון כהורה, והכי גרוע, נתן הרגיש ככשלון.

למעשה, ככל שהזמן עבר היתה נסיגה בכישורי הקריאה שלו. אני ידענו מאז כיתה א’ שנתן סבל מליקוי למידה כלשהו כמו דיסלקסיה. האבחון היה החלק הקל, אך מציאת מישהו שהכיר שיטה כדי לעזור לו היה בלתי אפשרי. בית הספר היה יכול להגיד לנו מה הוא לא יכל לעשות ומה היו הבעיות שלו, אך לאף אחד לא היו פתרונות קונקרטיים מלבד הדרך המסורתית של עבודה קשה והרבה חזרות. סוג זה של למידה הביא מלכתחילה לנקודה שהוא שנא את בית הספר והיה בעל דימוי עצמי נמוך כל כך. הרגשתי תסכול וכעס כלפי המורים ובית הספר והפסיכולוגים שלא ידעו כיצד לעזור לילדי! אפילו בזמן הכתיבה של מלים אלה, עיני מתמלאות דמעות כי אני עדיין חשה את הכאב וחוסר האונים שעברנו. כשהמורה שלנו אמרה לנו בסוף כיתה ב’ שהוא לומר ברמה של קדם-כיתה א’, ידעתי שעלי לעשות מה שהרגיש נכון כאמא, מורה ואדם משכיל שבדיוק קרא את “הדיסלקסיה כמתנה”. נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי איפה מעבירים את תכנית דייוויס, ומתי המועד הראשון בו נוכל לעשות זאת.

כאשר קניתי את הספר, הראיתי לנתן את הכותרת. במקום לקרוא “מתנה”, הוא קרא “מאבק”. הדבר הדגים את רעיון הדיסלקסיה. המשכתי להקריא לו מאחד העמודים הראשונים רשימה של אנשים מפורסמים שהיו דיסלקטים, והקראתי לו כיצד אנשים אלה הצליחו בגלל הלקוי שלהם, לא למרות הלקוי. מאותו רגע והלאה, כל פעם שהיה לו רעיון טוב או שהוא אמר תשובה נכונה, הוא אמר שזה בגלל הדיסלקסיה שלו, ושיש לו מתנה. זה היה מדהים כיצד שני העמודים הראשונים כבר הביאו לשינוי כזה בערך העצמי של נתן. כשסיימתי את הספר, אמרתי לבעלי, “זהו זה!” הספר תיאר את נתן בכל כך הרבה דברים שתחושת הבטן שלי אמרה שזה נכון.

יהודית, מצאתי את שמך באינטרנט כמנחה-יועצת, והשאר הוא היסטוריה! בניגוד לכל ההמלצות של המורים, המנהל והפסיכולוגית לא לעשות את התכנית, החלטנו ללכת על זה ובאנו לראות אותך בישראל. הדבר הרגיש נכון עבור נתן. מהרגע שנכנסנו למשרדך, ידענו שמעל הכל, הגישה החיוביות, האנרגיה, ההתלהבות, והאמונה השלמה שלך בתכנית יביאו לשינוי. אבל לא ציפינו להבדל עד כדי כך משמעותי. האמונה שלך בתכנית ובנתן היתה מדבקת. בסוף השבוע כשהוא הקריא קטע מתוך ספר, אני עדיין יכולה להרגיש את רגע ההפתעה כשעיני התמלאו דמעות והבנתי שנתן ממש קורא. נתן קורא! זה היה נס! לא רק שהוא קרא, הוא גם הבין מה הוא קורא. המשכתי כמה שבועות, ופחדתי להקריא לנתן כי חשבתי שהשפעת התכנית תתפוגג והקריאה שלו תחזור לרמה הקודמת שלו. תהיתי מתי אני אתעורר מהחלום הזה ואחזור למציאות שהכרנו זמן כה ארוך.

אבל לא התעוררתי! אני נרגשת לספר שעברו יותר משלושה חודשים ונתן עדיין קורא באותה דרך שהוא קרא כשהוא סיים את התכנית שלך, ואפילו השתפר. בבית הספר שלו נדהמו, והמורה אמרה שהיא שמחה שלא שמענו בקולה. כולם רואים את השיפור בבית הספר, אבל הכי חשוב, נתן מרגיש בשיפור. הוא עדיין נאבק בקריאה באותה מהירות כמו חלק מהילדים בכיתה ג’, אבל הקפיצה שלו ברמה של שתי כיתות היא יותר ממה שיכולתי לצפות. הוא יכול לקרוא את המגזין האהוב עליו באמבטיה, את השאלות בבוחן בבית הספר, וכמעט כל דבר שהוא רוצה.

השיטות שלימדת אותו עזרו לא רק בקריאה אלא בתחומי חיים נוספים. האיות שלו השתפר בהרבה. לימדת אותו כיצד ליצור תמונה דימיונית של מלה, כך שכאשר הוא חוזר הביתה עם רשימה של מלים לבוחן באיות, וארבע עשרה מתוך חמש עשרה מלים מאויתות לא נכון, הוא יודע כיצד לקרוא וליצור תמונות דימיוניות שלהן. עד ליום שישי, הוא מקבל ציון 100 בבוחן באיות. הוא משתמש גם בשיטות השחרור והמיקוד במצבים לא נוחים, כמו ביום הראשון של מחנה הקיץ בישראל. הוא היה לבד במקום עם ילדים חדשים ושפה שהוא לא הבין, אז הוא התחיל להרגיש רע. הוא עצר את עצמו, זכר מה שסיפרת לו, והצליח להחזיר לעצמו את השליטה במקום להרגיש רע. אני מבטיחה שאף תכנית אחרת לא היתה יכולה להקיף את התחומים שאת הקפת. אף תכנית אחרת לא היתה יכולה לעזור לנתן כמו שאת עזרת לו. עם כל מה שעברת בחייך הפרטיים, אף פעם לא הרגשנו שהפחתת מחשיבותנו, ואפילו הרגשנו חלק מהמשפחה שלך.

הכסף שהשקענו בתכנית היא כלום בהשוואה למה שעשית עבורנו. היינו משלמים פי עשרה כדי לקבל תוצאות כאלה. אנו חושבים עליך הרבה, כל פעם שנתן קורא מלה שחשבתי שהוא לעולם לא יוכל לתפוס, כל פעם שהוא מדמיין את המלים לאיות וזוכר אותן לבוחן, וכל פעם שאנו רואים כדור קוש. החזרת לנו את איכות החיים כך שאנו ממש נהנים מזמן שיעורי הבית ביחד אחר הצהריים. כשאני רואה את קובי, אחיו הצעיר של נתן, מתחיל להיאבק עם האלפבית ומלים בסיסיות, אני לא צריכה לחיות בפחד. אני יודעת שאת נמצאת במרחק שיחת טלפון (וטיסה ארוכה), ושתצילי את קובי כפי שכבר הצלת את נתן. נודה לך לנצח!

מיליון תודות

מוניק איל ומשפחתה