“דיסלקט באנגלית”

עד לפני כמה שבועות הייתי מגדיר את עצמי כדיסלקט, אבל לא ממש דיסלקט, כזה שלא יודע לקרוא ולכתוב! אלא דיסלקט בשפות – ‘דיסלקט באנגלית’.
הדיסלקציה התגלתה אצלי כשהייתי בתיכון (כיתה ט’), והתבטאה בעיקר בקשיים בהבנת השפה האנגלית. אחרי 4 שנים של הוראה מתקנת, הצלחתי ללמוד את חוקי השפה, ולהגיע לרמה של 5 יחידות בגרות, ובמבחן עצמו קיבלת 85 (ציון גבוהה בשבילי בהתחשב בעובדה שהתחלתי מ- 55). ופה בעצם חשבתי שזהו, שנגמר- כבר אין לי בעיה הכל בסדר, ואפשר להמשיך הלאה. אך מסתבר שלא כך הדבר…

הפעם הבאה בה נתקלתי בקשיים הייתה בצבא: התחלתי קורס קציני יבשה, סיימתי את השלב הראשון (בה”ד 1), ובמהלך השלב השני (ההשלמה החיילית) זה קרה.
היה עלינו ללמוד להשתמש במפה מסוימת על-מנת להתמצא במרחב ולנווט ביום ובלילה (זו הפעם הראשונה בכל שירותי הצבאי (שנה שמונה) בה נאלצתי להשתמש במפה זו). כל שאר חברי לפלוגה, הבינו אחרי מספר ניווטים כיצד יש להשתמש במפה, אך אני לא. לקח לי הרבה זמן להבין שהבעיה היא בי, ועוד יותר זמן להבין שהסיבה לבעיה היא הדיסלקציה שלי (שחשבתי שהיא כבר “נגמרה”). לבסוף שכבר הבנתי את הסיבה לבעיה, הבהירו לי מפקדי כי אם אני לא אלמד לקרוא את המפה אני לא אסיים את קורס הקצינים!
אבל איך פותרים את הבעיה? איך מתקנים דיסלקציה?

אמא שלי תמיד אומרת שכשמחפשים בסוף תמיד מוצאים! וככה היה- אחרי כמה מאבקים בצבא, וחיפוש אחר פיתרון צבאי או אזרחי מצאנו משהו – “המכון לתיקון דיסלקציה בשיטת דיוויס”. האמת היא, שלא ידעתי אם זה באמת יעזור, אבל זה היה הפיתרון היחידי שמצאנו, הבעיה הייתה שהקורס במכון לוקח שבוע ואני חייל בצה”ל ועוד בקורס! אבל אם כמה נימוקים משכנעים, אין ספור שיחות אחד על אחד עם מפקדיי, ומליון שיחות טלפון אישרו לי לבדוק את המכון ביום ראשון, ואם הכל ילך חלק אז להתחיל את הקורס לאורך כל אותו השבוע. לאחר מכן לחזור לקורס ולבחון את התוצאות.

וככה הגעתי ‘למכון’, ביום ראשון הגעתי מלווה במורה שלי להוראה מתקנת שמכירה את יהודית (מנהלת המכון, והמדריכה הראשית בו). יהודית ואביבה (המורה שלי) החלו לבדוק אותי בכל מיני דברים מוזרים: לעמוד על רגל אחת, לתפוס כדורים, לקרוא סיפורים, להזיז עוגות דמיוניות וכו’…
ואחרי יום באמת ארוך שנגמר בסביבות חצות, החלטנו שהולכים על הקורס, וקיבלתי אישור ממפקד הבסיס למיוחדת בת 7 ימים לצורך ביצוע הקורס (כל זה לקח 3 ימים. לפי החוקים נדרשים חודשיים על-מנת לקבל מיוחדת!), ולאחר מכן אני חוזר לקורס, ומבצע סוג של מבחן בשביל לראות עם הקורס באמת עזר לי להתגבר על הבעיה בקריאת המפה.

ואז התחיל הקורס, התחלנו בתוכנית הרגילה, כשבדרך יהודית (שבינתיים נוצר בינינו קשר מיוחד) גילתה עוד ועוד היבטים של דיסלקציה אצלי, והתחילה לעבוד איתי על תוכניות נוספות, ומלבד אלו עבדנו גם על קריאת המפה! וכך קרה שמקורס של 35 שעות הקורס הפך להיות 50 שעות!
ולאט לאט אני מגלה שאני לא רק ‘דיסלקט באנגלית’ כמו שחשבתי, אלא בחור בן עשרים עם היבטים של דיסלקציה, קצת הפרעות קשב, שיש לי קצת בעיה עם אומדן זמן ומרחב, אבל חוץ מזה הכל מצוין!
אחרי שבוע, היה לי את כל הכלים שהשיטה (שיטת דיוויס) יכולה לתת לי וגם חברה חדשה (יהודית), ובית חדש (המכון).
להגיד ת’אמת, הרגשתי את השיפור, ידעתי שזה יעזור לי, אבל הייתי חייב לבדוק את זה. התמזל מזלי ובאותו שבוע היה עלי לבצע בוחן הכולל ניווט, ריצה, טיפוס על חבל וירי. הבנתי שזו הזדמנות טובה לבדוק את עצמי וכך עשיתי- במהלך הבוחן כולו השתמשתי בכלים. התוצאה הייתה הבאתי בניווט 5 נ.צ מתוך 5, הצלחתי בפעם הראשונה (במיקוד מקסימאלי) לטפס חבל 6 מטר! ואפילו פגעתי 6 מ-6. זה הוכיח לי שהשיטה באמת עובדת!! ובהמשך, עברתי את מבחן הניווט.

במהלך כל הזמן הזה, חיפשתי מקומות בהם אני יכול להשתמש באותם הכלים על-מנת שיעזור לי לבצע דברים אחרים, וכמו שכבר אמרתי, מי שמחפש בסוף מוצא, אז גם מצאי:
במקרה אחד הייתי צריך לקפוץ בדלגית, וזכרתי שיהודית אמרה שלמי שלא ממוקד יש בעיה עם המכשיר הזה, אז התמקדתי- וזה עבד במקום לקפוץ 10 או 15 ברצף קפצתי כמעט 80. במקרה נוסף, ראיתי איך השימוש בכלים עוזר לכוון ולפגוע במטווח. במקרה אחר, היכולת ירידה לפרטים השתפרה אצלי הן בקריאה, הן בכתיבה ובכלל.
אבל הדבר שהכי הופתעתי ממנו היה היכולת להיות ממוקד כשאתה תחת השפעה רגשית, נקלעתי להרבה מצבים בהם הייתי במצב מאוד מאוד רגשי (מוועדות הדחה, לריבים אם חברים ועוד…), והשימוש בכלים הקנה לי אני היכולת להישאר רגוע וממוקד- לדבר ברוגע בשקט כאילו כלום לא קרה! היכלות הזאת לא הייתה לי בעבר, ולכן הגעתי לכמה סיטואציות מאוד לא נעימות.

וכל אלא קרו רק בחודשיים!!

אז מה הלאה??

אני אמשיך להשתמש בכל הכלים, ואני בטוח כי הם יעזרו לי בעוד מצבים שאני לא יכול לחשוב עליהם.

וכל מה שנותר לי, זה לומר תודה למפקדים שלי שנתנו את האפשרות לצאת לקורס, למורה שלי (אביבה), שעזרה לי לאורך כל השנים (וכנראה גם תמשיך), להורים שלי שהסכימו לעשות הכל בשבילי (וגם לשלם כשצריך). ואחרונה, ליהודית (ולכל המנחים במכון לתיקון דיסלקציה) שנתנה לי את היכולת להיות כמו כולם, או אולי יותר טוב!

דביר ולדפוגל – דיסלקט