מעשה בדיסלקציה אחת  והרבה פילים

לפני כשנתיים כפיר, בני בכורי, עלה לכיתה א’. ההתרגשות הייתה בעיצומה, וביה”ס הנפלא שאליו כפיר הגיע בכל בוקר מילא את ליבי בתחושות שהילד שלי גדל, ולומד. כפיר עלה לכיתה א’ והיה מאושר, גם אני. כבר באמצע שנת הלימודים לאחר שכפיר השתלט במהירות על אותיות הא’ ב’ והמספרים הרגשתי כי כפיר איננו קורא כפי שנראה לי שהיה אמור לקרוא. הכול זז לאט, הכול היה מעצבן, הכול היה תקוע. החלטתי לשחרר. לא להפריע , לא ללחוץ, העיקר שיהיה מאושר ואולי הוא יקרא קצת יותר מאוחר..

כפיר המשיך ללמוד, לרכוש ידע, לגדול וליהנות בבית הספר, אולם לקרוא לא הצליח. בשלב מסוים חשתי כי אנחנו כהורים מפספסים דיסלקציה או משהו דומה, אולם המורים הרגיעו אותי בחוסר בשלות ועולם פנימי עשיר המעסיק אותו ויעצו לי לתת לו להתפתח בנושא בקצב שלו. כך היה.  וכפיר לא קרא. עם הזמן החל לכתוב , כתב ידו  היה גדול , אך נעים, והוא החל לכתוב מילים . משפטים.

בסיום כיתה א’ , יחד עם קבלת התעודה, כפיר הודיע  לי “אני טיפש, אינני יודע לקרוא”. “כל חברי כבר קוראים ואני  בקושי מזהה אותיות”. החלטנו למצוא מורה שתעבוד עימו בקיץ על קריאה. כפיר הסכים. יום יום התפנה לתרגילי קריאה אולם קריאתו לא השתפרה ועם הזמן הפסיק גם לכתוב. ליבי התמלא בעצב מול ניסיונותיו הגדולים והצלחתו המועטה, ונבהלתי מכך שיש בחוץ  עולם גדול של מילים שכפיר איננו נחשף אליו, והתחלתי מקריאה לו בעצמי כתבות, סיפורים ומגזינים של ילדים. לאחר שלושה חודשים  הפסקנו לעבוד עם המורה הפרטית אשר המליצה לערוך הערכה דידקטית,, וציינה כי יתכן ומדובר בחוסר בשלות.

עברנו דירה. כפיר נכנס ללמוד בבית ספר דמוקרטי. בביה”ס הדמוקרטי כפיר המשיך לצבור ידע, למידה , חוויות , חשבון, אומנות, טבע, ורצון לדעת עוד. וכל זאת תוך כדי הימנעות מעשייה הקשורה לקריאה. כפיר ניתב את עצמו רק לאן שהיה בטוח שיצליח.
 
ואז… חברה של חברה של חברה המליצה לי לקנות ספר שנקרא “דיסלקציה במתנה”. שם הספר  קסם לי, עודד אותי וכבר באותו יום נקנה הספר ונקרא במהירות. התקשרתי למכון “לתיקון הדיסלקציה”  שמאמין כי דיסלקציה היא מתנה ,ובנשימה אחת גוללתי את כאב ליבי, קשייו של כפיר וחששותיי . מאותו רגע יצאתי למסע של חודש ימים, מסע קצר אך מהארוכים שעברתי בחיי, והמלמדים שידעתי. למסע הזה יצאתי יחד עם כפיר, הדיסלקציה, יהודית שוורץ, ארבעה צבי ים, ואם אני לא טועה במספר היו שם גם יותר מאלף פילים.

קשה להסביר מהו המסע למציאת מתנת הדיסלקציה אבל כאדם העוסק במחשבים ביום יום אפשר להשוות את המסע למסע ש”מחק” עיוותים בסיסיים של הקניית קריאה וכתיבה. “הכניס” הקניות שנשכחו בדרך, ו”בנה” חלקי שפה שמעולם לא היו זמינים עבור כפיר.

במסע הזה רכבנו על פילים מכל העולם, שיחקנו בכדורי כוש, האכלנו צבי ים, כעסנו, צחקנו, שאגנו, רקדנו, פיסלנו, צירנו. היינו יחד. נפרדנו. הלכנו חזרנו. לבסוף… מצאנו מתנה . מצאנו את “מתנת הדיסלקציה”. וכפיר יודע לקרוא ולכתוב. והוא בוחר מתי וכיצד לרכב בדמיונו על פילים בכל העולם ומתי לקרוא עליהם בספר….
 
תודה ליהודית שוורץ, על המקצועיות, האנושיות, האימהות, החברות  והאמונה.
גלית יצחקי שמשון- אמא
 
היה היה, צבי ים, פילים ופינגווין
 
1. היו היו ארבעה צבי ים שחיו להם בביתה של אישה בשם יהודית.  צבי הים של יהודית חיו להם בשקט בתוך בריכה קטנטנה בגינתה הירוקה. ארבעת הצבים הכירו זה את זה מאז שנולדו, מאז ומתמיד אהבו לשחק יחד במים. לצלול למעמקים, לעלות במהירות מעלה ולתת לראשם הקטן לבצבץ מעל המים. בעיקר אהבו צבי הים של יהודית לצאת מהבריכה , כשאף איש לא היה בסביבה ולהשתזף באור השמש. יהודית אהבה מאוד את צבי הים שלה. היא האכילה אותם, שמרה שמי הבריכה יהיו להם נעימים- לא חמים ולא קרים, ובעיקר שיהיו נקיים (צבי מים לא אוהבים שהמים מלוכלכים , כי אז הם לא רואים כלום).
 
2. היו הייתה אישה בשם יהודית שחיה לה בבית נחמד. בית עם גינה, בריכת צבי ים ופינגווין בכניסה לבית ,שנראה כמעט אמיתי. בבית של יהודית היו המון חפצים מעניינים כי יהודית היא אישה שמטיילת המון בעולם. יהודית אוהבת להביא מזכרות מהמקומות בהם היא מבקרת, ובעיקר אוהבת להביא פסלוני פילים. בסלון ביתה של יהודית יש ארונית, עם דלתות זכוכית ובתוכה המון פסלוני פילים. לא ספרתי אבל נראה לי שלא פחות מאלף. לכל פיל סיפור. כל פיל היגיע ממקום אחר, ויש פילים שניתנו ליהודית במתנה מחברים שיודעים שהיא אוהבת פילים.
יש שם פיל מהודו, ופיל מצרפת, פיל מיוון ופיל מאילת. יש פילים מחרסינה, ומקליפת בננה, פילים מזכוכית מברזל מפלסטיק ואפילו מבד .
 
3. היו היה ילד שלא ידע לקרוא. הילד הזה היה תכול עיניים ובעל תלתלי זהב. יום אחד היגיע הילד לבית של יהודית שאוהבת פילים ,מגדלת ארבעה צבי ים, ושיש לה פינגווין שנראה כמעט אמיתי בכניסה לבית.
והילד הזה שלא ידע לקרוא בדק כיצד הצבים של יהודית צוללים ואחר צפים, והכיר את כל הפילים, גם אלו הקטנים קטנים. ישב הילד בביתה הנחמד של יהודית וחשב: “הרי אני לא צב. לכן לא אוכל לחיות בבריכה של הצבים ולהשתזף בשמש”. ישב הילד בביתה הנחמד של יהודית וחשב: “הרי אינני פיל. לכן לא אוכל לגור בארון הזכוכית של יהודית עם כל אלף הפילים”.
ישב הילד בביתה הנחמד של יהודית וחשב שיש ליהודית בית ממש נחמד.
 
4. היה היה ילד תכול עיניים בעל תלתלי זהב. ילד שידע המון, ורצה להכיר את כל העולם. את כל החיות, את הג’ונגלים הפראיים, את הרי הרוקי הגבוהים, את האגמים הקפואים. היה היה ילד שרצה לדעת הכל אבל לא ידע לקרוא. והוא ניסה. ולא הצליח. אז הוא ניסה בכל זאת רק לכמה ימים להיות כמו צבי המים, אבל זה לא עניין אותו כל היום לצלול ולהשתזף בשמש.  אז הא ניסה בכל זאת להיות פיל בארון זכוכית אבל כל הפילים שתקו והיו רציניים וזה לא הספיק לו. והוא היה עצוב, חשב שהוא טיפש, וחשב שלעולם לא יוכל לעשות באמת ועד הסוף את כל מה שהוא אוהב.
 
5. היה היה ילד תכול עיניים ובעל תלתלי זהב שביקש מיהודית שתלמד אותו לקרוא. ויהודית, שבעצמה רק לפני כמה ימים למדה לקרוא הסכימה. והיא ישבה עם הילד ולימדה אותו להפעיל את האצבעות, ואת העיפרון. להפעיל את העיניים ואת הזיכרון. היא לימדה אותו כיצד להיות ממוקד כשהוא רואה הכל בבת אחת, והיא לימדה אותו להפסיק את הטשטוש בעיניים ולעצור את המילים מלקפוץ על הדף ולבלבל את המחשבות.
הילד לא היה בטוח שזה יצליח. היה לו קשה ללמוד. היה קשה מאוד להאמין שהוא יכול, והוא גם בכה לפעמים.
כשהיה לו מאוד קשה יהודית הציעה לו לבקר את הצבים והוא ישב איתם בשקט וסיפר להם שהוא מאוד מתאמץ. והצבים הביטו בו בשקט אבל הבינו.
כשהיה לו עוד יותר קשה הוא נכנס לסלון והביט בפילים שבארון הזכוכית וסיפר להם כמה הוא מתאמץ וגילה להם שהוא מרגיש טיפש. הפילים כולם, גם הקטנים קטנים, הקשיבו לו בשקט אבל הבינו.
כל פעם אחרי שהקשיבו לו והבינו אותו הוא חזר ליהודית, ולמד איתה עוד ועוד.
 
6. היה היה ילד שפעם לא ידע לקרוא והיום הוא יכול.
 
7. היה הייתה אישה בשם יהודית, שהיה לה פינגווין ענק בכניסה לבית, פינגווין שנראה כמעט אמיתי. פינגווין בצבע שחור לבן שחי לו בדרך כלל באלסקה.